פרטיות במלחמה – סיכום חלק ראשון

בשלהי שנת 2023, ייחדנו במכון הישראלי למדיניות טכנוגליה, השלוחה של הארגון האמריקאי FPF
– Future Privacy Forum, שני וובינרים שביקשו לבחון את היבטי הפרטיות בעת מלחמה.

נדמה כי פרטיות, שיש מי שסבור שבעידן הדיגיטלי ממילא הוא מותרות מיותרת, נדחקת עוד יותר
לקרן זווית. בהשאלה מהמוזות נדמה כי “כשהתותחים רועמים, הפרטיות מושתקת”

בעת הזו עולות דילמות וצרכים מהמרחב הפרטי ביותר שמתנגשים עם הפרטיות. לדוגמא: הרצון
לשתף סרטונים לצורך הנצחה או הסברה, התארגנויות יישוביות לחירום או לתמיכה באוכלוסיות כאלו
ואחרות שדורשות קבלת מידע אישי. גם ברמה המוסדית, האתגרים שהונחו לפתחנו עם פרוץ
המלחמה, יכולים לקבל מענה טוב יותר אגב פגיעה בפרטיות. לדוגמא, הצורך בזיהוי חללים במצבים
קשים ובמאות בניסיון לעשות זאת תוך זמן קצר, מתקפות סייבר בהיקפים גדולים מבעבר שעשוי
להיות להם השלכות קריטיות.

לכן ראינו לנכון להקדיש זמן לחלק מהשאלות שהציפו את הציבוריות הישראלית לאחרונה.
בוובינר הראשון, ביקשנו להתמקד בהיבטים מוסדיים של הדילמה, ובוובינר השני, בהיבטים מהמישור
האישי בדגש על הצורך שלנו בזכרון והנצחה.

מצ”ב סיכום של עיקרי הדברים שנאמרו בלבד. השיח המלא וקישור להקלטה מטה.
הסדרה הונחתה על ידי עו”ד רבקי דב”ש, עמיתה בכירה במכון הישראלי למדיניות טכנולוגיה.

וובינר ראשון: היבטים מוסדיים

קישור להקלטת המפגש, כאן.

סיכוני אבטחה וסייבר / עו”ד עמית אשכנזי
עו”ד עמית אשכנזי, יועץ בתחום הסייבר והבינה המלאכותית, ולשעבר היועץ המשפטי במערך הסייבר, וברשות
להגנת הפרטיות.
ראשית מבקש להבחין ברמה המושגית בין הפגיעה בפרטיות באדם לבין הפרטיות בהקשר הטכנולוגי
שלה שהיא נושא הדיון הזה. אנו דנים בעקרונות השימוש בטכנולוגיה, במטרה למנוע פגיעה
בפרטיות.

תחום נוסף רלוונטי ומשיק, אבטחת המידע והגנת הסייבר. זהו תחום העוסק באופן שאנו משתמשים
בטכנולוגיה ובמערכות מידע. השימוש חושף אותנו לסיכונים שהטכנולוגיות מייצרות. אנחנו צורכים
טכנולוגיה בשונה מהאופן שאנחנו צורכים רפואה, למשל, כי הטכנולוגיה ברובה לא נדרשת לעבור
רישוי או בדיקה מקדימה טרם יציאתה לשוק, ופגמיה מתגלים לא פעם רק במהלך השימוש. אנשים
בעלי כוונת זדון יכולים להשתמש בפגמים אלו לרעתנו.
חוק הגנת הפרטיות, באמצעות תקנות אבטחת המידע, דרישת ההסכמה, חובת צמידות המטרה
ועוד, מנסה להפחית את התרחשות הסיכון.

שני הסדרים עוגנו לאחרונה בחקיקה בתחום הסייבר – חוק התמודדות עם תקיפות סייבר חמורות
במגזר השירותים הדיגיטליים ושירותי האחסון (הוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ”ד-2023 וחוק
הסמכת צבא הגנה לישראל ושירות הביטחון הכללי לביצוע חדירה לחומר מחשב המשמש להפעלת
מצלמה נייחת ופעולה בו (הוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ”ד-2023

חקיקת הסייבר נועדה לגרום לכך שספקי השירות יהיו יותר אחראיים. זה נדרש תמיד, אבל באירועי
מלחמה בה גם התקיפות במרחב הסייבר עולות, זה עשוי להיות קריטי. ראינו שיבושים קשים
באוקראינה בעקבות לוחמת הסייבר וחוסר המוגנת.

כאן אנו נחשפים למצב המורכב של הגנת סייבר והביטחון הלאומי מפני שבשונה מהביטחון הפיזי
במרחב הציבורי, על הגנת הסייבר מופקד הארגון שהתקין את הטכנולוגיה ולמעשה אם הוא לא יפעל
בהתאם לכללים מקובלים יהיה מאוד קשה לגורם ציבורי מוסדי כלשהו מדינתי לפעול במקומו. לכן
אנחנו רואים תנועה בעולם ובישראל של הטלת חובות משפטיות גוברות והולכות על ארגונים לעסוק
באבטחת מידע, גם כדי למנוע פגיעה בצדדים שלישיים.

בחוק המצלמות הנחת העבודה היא שיש מקום כלשהו שמותקנת מצלמה שהיא פרוצה ללא ידיעת
הבעלים או מבלי שיש לו הכלים לטפל בפריצה. כרגע, אין לנו בסל הכלים המשפטיים יכולת להגן על
אירוע כזה שעשוי להיות קריטי בעת חירום. אחרי ה-7 באוקטובר ניתן לחשוב שזה עשוי להיות מהלך
מקדים לדברים נוראיים. במרה כזה החוק מקנה סמכות למפקד חטיבת ההגנה לאשר לחיילים לטפל
בכשל ובסיכון, ללא צו שיפוטי וללא חובה ליידע את בעל המצלמה.

זהו תקדים מאוד משמעותי ביכולת של המדינה להתחבר למחשבים פרטיים. צריך לומר שהחוק מאוד
מאוד מגביל מה ניתן לעשות לאחר החדירה למחשב: לא נאסף מידע פרטי, ולא נעשה בו שימוש.

בארה”ב היו מהלכים של ה-FBI בו הוא חדר מרחוק למחשבים במטרה לסגור חולשות מתוך חשש
לאינטרס הציבורי הרחב ומתוך הבנה שלא היתה דרך להגיע לכל קורבן כדי לססגור את החולשות,
אבל שם זה היה היתר בצו שיפוטי לעשות פעולות מאוד כירורגיות, והצו ניתן על בסיס חוות דעת
מומחה, וניתנה התחייבות לתת הודעה לבעל המחשב, ככל שניתן.

לסיום, אנו רואים את המורכבות הצורך לחסום תקיפות ולמנוע אפשרות לעשות שימוש לרעה
במצלמות שלא הותקנו כנדרש, ואת המתח של תופעות הלוואי מעצם הפעלת סמכויות כאלו. לעניין
חוק הסייבר – במדינות העולם יש כבר רגולציה שחלה על ספקים גם בימי שגרה כי יש להם אחריות
להגן על הלקוחות שלהם. כאן יש דרישה מקדמית טרם הפעלת הסמכות. נדרש שבאמת יש תקיפת
סייבר חמורה. לא די בחשש תיאורטי. ואז עולה השאלה למה אנחנו צריכים חקיקה שעוסקת בהגנה
רק כאשר הסיכון כבר מתממש. בגרסאות קודמות של חקיקת הסייבר היה מנעד כלים רחב יותר
שעסק גם בחובות של מניעת הסיכון. לדוגמא, חשבנו על הנחיות אבטחת מידע וסטנדרטים שייבחנו
במכס בעת ייבוא מוצרי טכנולוגיה, או שמי שקונה מצלמת אבטחה יקבל טופס שינחה אותו לשנות את
הסיסמה של המצלמה ומהיכן הוא יכול להוריד עדכונים שיהפכו אותה מוגנת יותר.

במילים אחרות אם אנחנו רוצים לעשות הגנה יותר שיטתית אנחנו, לא צריכים להתחיל עם הכלים
הדרמטיים הללו.

הצורך המיידי במידע מזהה לגילוי חללים / עו”ד נירית להב-קניזו

עו”ד נירית להב-קניזו, אשכול סמכויות שלטוניות, מחלקת ייעוץ וחקיקה (משפט פלילי), משרד המשפטים.

הערה מקדמית: הנושאים שאדבר לא בהכרח קלים לשמיעה (קריאה לעת הזו), וחלקם נוגעים
לפעילויות של גופי ביטחון או מודיעין, אז אשקף את המציאות שחווינו במגבלות אלו.

במוצאי שבת ה-7 באוקטובר תמונת המצב היתה הערכה של מאות גופות שהמשטרה נדרשת לזהות
בזמן קצר, ולהם נדרשים תיקוני חקיקה. מעבר לצורך המובן בזיהוי עבור המשפחות, היה צורך
להבהיר את התמונה מי מבין הגופות שייך למרצחים ומה ההערכה ביחס לכמות וזהות החטופים,
וזאת לצורך קבלת החלטות אסטרטגיות ומבצעיות ביחס לתגובה של ישראל במישור המדיני והצבאי
שהיה צורך לקבל אותן בלוחות זמנים קצרים.

המשטרה עוסקת בשגרה במלאכת זיהוי גופות ואיתור אלמונים, אבל הסיבה שנדרשו תיקוני חקיקה
מהירים הוא היקף האירוע (מאות נפגעים), בסדר גודל שונה לחלוטין מהמוכר עד כה, באירוע בו יש
חטופים שנלקחו מחוץ לגבולות ישראל, בשעת במלחמה.

כבר במוצאי שבת ידענו שיש לנו גופות במצבים מאוד קשים (גופות שרופות, חלקי גופות ועוד),
ושהזיהוי יהיה קשה מאוד. ברקע יש את הכמויות המאוד גדולות, את קשיי החילוץ שהיו בהתחלה
תוך כדי ירי טילים ומחבלים שעוד בשטח. חלק נאספו על ידי אזרחים ואנשי חסד של אמת, כך שלא
תמיד גם ידעו למקם מהיכן הגופה הגיעה באופן שיהיה קצה חוט למשטרה להתחיל לזהות את
הגופה.
הצבא וגורמי הביטחון יודעים לזהות את החיילים והעובדים שלהם כי הם נערכים לסיטואציות כאלו,
אבל לגבי אזרחים אין היערכות דומה.

התקנות לשעת חירום שאפשרו להצליב מידע מהמאגר הביומטרי, נחקקו תחת הרושם שאנו עשויים
למצוא את עצמנו בזירה רב מערכתית עם תרחישים דומים.

אז מה התיקונים שקידמנו כדי לתת מענה לכל זה?

הדבר הראשון הוא שאפשרנו למשטרה, לצה”ל, לשב”כ ולמוסד לקבל מהמאגר הביומטרי של משרד
הפנים, שמכיל תמונות פנים וטביעות אצבע, לקבל אותן לצורך זיהוי גופות ואיתור נעדרים. רק למטרה
מצומצמת הזו. לגבי טביעות אצבע יש טכנולוגיה מאוד מתקדמת שיכולה לצמצם משמעותית את
חוסר הוודאות לגבי זהות החללים בתוך טווחי זמנים קצרים ביותר. חשוב להדגיש כי לא הועבר
המאגר בכללותו ואף לא חלקי מאגר. המידע התקבל בשתי תצורות: תמונות פנים וטביעות אצבע של
חללים ונעדרים, העברת טביעות אצבע של גופות שהועברו לרשות שביצעה השוואה מול המאגר
וקיבלו תוצאות זיהוי ביחס לכל אחת מהן. זאת אומרת, שאנחנו מדברים על מידע מאוד מצומצם.
הסמכות הזו היא לא חידוש. האופציה קיימת גם בנוסח היום של חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים
ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש”ע-2009. המשטרה יכולה לקבל את המידע
הזה מהמאגר בצו שופט גם לתכלית של זיהוי ואיתור נעדרים, וגם שב”כ ומוסד יכולים לקבל את
המידע הזה לצורך ביצוע תפקידיהם. לא היה ניתן להפעיל את הסעיפים הקיימים בחוק, כיוון
שהפעלתם מותנית בהתקנת תקנות, שטרם אושרו. לכן נדרשה חלופה. ביחס לצה”ל, שאינו מנוי
בחוק, זה אכן חידוש, אולם הדבר נדרש לאור המיומנות והיכולות של צה”ל באיתור נעדרים, שנדרשו
לעת הזו גם ביחס לאזרחים וכן לאור ההקשר הצבאי של החטיפה. בנוסף, ויתרנו על הצורך בצו
שופט.
הסמכות השנייה שחוקקנו היא סמכות דרישת ידיעות ומסמכים שניתנו למשטרה באופן מאוד רחב אך
ורק לצורך זיהוי חללים ואיתור נעדרים.

החלק אולי המטריד יותר מבחינה ציבורית היה הקפאת המצב שעשינו מבחינת המשך שמירת
2017 התיעוד של טביעות האצבע במאגר של משרד הפנים. ביקשנו שתיפסק המחיקה שנקבעה בשנת.

הצורך, כפי שנאמר גם בכנסת, הוא במבט צופה פני עתיד לצורך מתן אפשרות להפקת לקחים
ושינוי ההסדרים שנקבעו ב-2017. יש גם מחשבות כלליות ביחס לנכונות ההחלטה הזאת בלי קשר
לתכלית של זיהוי חללים ונעדרים, בשל היבטים טכנולוגיים שתמונות פנים לא נותנים להם מענה.
כרגע הוראת השעה היא לשנה, עם אפשרות הארכה לשנה נוספת, אבל רק למטרות המצומצמות
שנקבעו.
בשביל לצמצם את הפגיעה בפרטיות, שילבנו מנגנוני הגנה. אין לגופים גישה למאגר המידע. קבענו
מנגנוני פיקוח, נקבעו פרוצדורות שיחייבו את הגופים המקבלים את המידע להגן עליו ולעשות בו
שימוש רק לתכלית שנקבעה בחוק. יש הוראות מחיקה על מידע עודף. גם לגופים ברור שמדובר
במידע רגיש, ורק אם אין ברירה, ואין אלטרנטיבות אחרות, פונים למאגר הביומטרי.

דילמות של הסברה וזכות הציבור לדעת / עו”ד אלעד מן
עו”ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת הצלחה העוסקת (גם) בתחום של עיתונות הוגנת, חוקר תקשורת
ורגולציה של תקשורת, וחבר נשיאות מועצת העיתונות לשעבר.

נקודת ההתחלה היא העובדה שיש לנו הרבה חומרים מתועדים, רבים מהם באודיו, המייצרים
ויזואליזציה חזקה של מה שקרה ב-7 באוקטובר. בחומרים אלו יש מימד של פגיעה בפרטיות. הבחינה
הבאה היא מה התכלית שעבורה נעשה שימוש בחומרים אלו באופן הגובר על הפרטיות?

חלק מהחומרים הם של אנשים שאינם בין החיים, וחלקם של מי שלא יכולים להביע רצונם (חטופים),
אז לא רלוונטי לדבר על הסכמה. הדברים האלה הופכים להיות יותר מורכבים גם בגלל הסיטואציות
המצולמות. חלק מהמצולמים קטינים, חלק מהצילומים חושפים אירוע טראומתי וחושפני שהאדם לא
בהכרח היה מסכים שישודר.
מעבר לתכלית של הסברה, יש צורך בהצגת החומרים הללו כראיות בפני פורומים בינלאומיים,
משפטיים וסמי משפטיים במטרה לשכנע בצורך לנקוט בפעולות. חלק מהסרטונים משמשים לפעולות
תעמולה, במישור הגלוי והסמוי, גם כלפי אזרחי מדינת ישראל. שימוש כזה יכול להחשב בעייתי יותר
בייחוד אם הוא לא מוצהר, ואם מעצם טיבו לא היו רוצים שיתגלה שנעשה באופן מלא או חלקי על ידי
גורמים רשמיים.

מעבר לשימושים הממוסדים האלה יש לנו גם את השאלות העיתונאיות האם נכון מבחינה מקצועית, אתית, לתת

יד לפגיעה בערכים מוגנים על ידי חקיקה כגון פגיעה בפרטיות, והחקיקה שנוגעת להגנה
על קטינים או על נפגעי עבירה שאוסרות במקרים ספציפיים פרסום של כל מיני חומרים. האם נכון
לחרוג? ואם מותר מבחינה חוקית לחרוג מהאיזון שהכרנו עד כה?

אנו רואים בטיפול התקשורתי בחומרים האלה, וגם בטיפול הממסדי, קשת של פתרונות וצעדים שנוקטים בהם,

אגב לא רק משיקולים של פרטיות. לפעמים מתוך שיקולים אחרים חשש לפגיעה במורל, או חשש מהתגובה הציבורית, למרות החשיבות התקשורתית שלהם. דוגמא לכך היא החלטה שלא לשדר סרטוני חטופים שהחמאס מפרסם כמו גם סרטונים אחרים שלו, למרות שהם נגישים בערוצים בחו”ל וברשתות החברתיות. ניתן פתרון של דיווח על הסרטון, ללא שידור שלו.

הניסיון הוא להיות מתואם עם המשפחות, אבל היו גם מקרים בהם המשפחה רצתה לשדר את
הצילומים וגורמי התקשורת חשבו שאתית זה לא נכון.

ניתן גם פתרון בהגבלת קהל הצופים בסרטון שנערך על ידי צהל והוקרן בהתחלה בעיקר לעיתונאים זרים ולגורמי

חוץ, אבל בשלבים מאוחרים יותר גם לחברי כנסת ולבכירים במוסדות בחו”ל, למשפיענים בהוליווד וכד’. הספקטרום של מי שצפה בסרטון התרחב, אבל עדיין לא העבירו את חומרי הגלם לשידור רחב, ולא ניתן אישור לצלם מתוך הסרטון. זהו גם פתרון לסיטואציה הקיצונית הייחודית אליה נקלענו.

לעומת הפגיעה בפרטיות יש צורך שאינו מתמצה רק בהסברה, אלא נועד להניע כל מיני מהלכים להצלת חייהם של החטופים, שהוא כמובן ערך חשוב. הדברים מאוד תלויי סיטואציה ואנחנו יכולים
לחשוב על כל מיני דילמות, כמו לדוגמא לו היה תיעוד של הירי הישראלי בחטופים. זאת שאלה
מורכבת ולא רק בשל היבטי הפרטיות. יש אינטרס ציבורי לחשוף את מה שאירע שם, אבל זה מאוד
רגיש כרגע. יש גם נקודת עיוורון שצריך להעלות גם אם היא לא נוחה, והיא ההגנה על הפרטיות של הצד השני.
ראינו תמונות של המעצרים ההמוניים של מי שהוגדרו כאזרחים פעילי חמאס או מחבלים, אבל רובם
בסופו של דבר שוחררו. צה”ל עצמו הפיק לקחים האירועים האלה.

צריך להבין שאין פתרון אחד לכל המקרים. יש מגוון פתרונות ואני לא בטוח שאם אחד המקרים יגיע להתדיינות

משפטית, היה ניתן לשרטט את נקודת הגבול. יש מתחמים שונים של סבירות והתנהלות. זה רק מדגים את המורכבות של התקופה שאנחנו חיים בה ואת המתח שבין פרטיות לתכליות ותועלות אחרות.