פרטיות במלחמה – סיכום חלק שני
קישור להקלטת המפגש: כאן.
רקע
בשלהי שנת 2023, ייחדנו במכון הישראלי למדיניות טכנוגליה, השלוחה של הארגון האמריקאי FPF – Future Privacy Forum, שני וובינרים שביקשו לבחון את היבטי הפרטיות בעת מלחמה.
נדמה כי פרטיות, שיש מי שסבור שבעידן הדיגיטלי ממילא הוא מותרות מיותרת, נדחקת עוד יותר לקרן זווית. בהשאלה מהמוזות נדמה כי “כשהתותחים רועמים, הפרטיות מושתקת”
בעידן המידע בו אנו נמצאים, אנחנו משאירים אחרינו עקבות דיגיטליים רבים. גם, להבדיל, אירועי ה-7 באוקטובר הותירו תיעוד דיגיטלי מפורט ומצמרר ממקורות מגוונים ושונים. במפגש השני התמקדנו בדילמות של פרטיות סביב הרצון לזכור ולהנציח.
ביקשנו לבחון, ולתת פתרונות יישומיים, לשאלה איך פועלים באיזון העדין שבין הצורך האישי, וגם הלאומי, לתת תיעוד לאירוע הכולל, כמו גם לאנשים הפרטיים תוך שמירה על הרצון והצורך להגן ולגונן על הפרטיות.
מצ”ב סיכום של עיקרי הדברים שנאמרו בלבד. השיח המלא וקישור למצגות (היכן שהיו), בקישורים בהמשך הטקסט.
הסדרה הונחתה על ידי עו”ד רבקי דב”ש, עמיתה בכירה במכון הישראלי למדיניות טכנולוגיה.
זיכרון לדורות / פרופ’ חוי דרייפוס
קישור למצגת שהוצגה, כאן.
פרופ’ חוי דרייפוס, מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וראש המרכז לחקר תולדות השואה בפולין במכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם.
פרופ’ דרייפוס שיתפה באופן שבו היסטוריונים מתמודדים עם האתגר שבשימור והנחלת הזיכרון באירועים טראומטיים. היסטוריונים שונים בוחרים החלטות שונות, כאשר הדבר שמנחה אותם מעבר לחקר ההיסטוריה, נוגע לשני צירים: כבוד הקורבנות והאופן שבו אנו מתווכים תכנים כל כך קשים לציבור הרחב, סוגיה שהתחדדה גם באירועים האחרונים.
דוגמא: הספר האחרון של פרופ’ דרייפוס, עסק בחודשים האחרונים של גטו ורשה. הרצון היה להתמקד בציבור היהודי בזמן המרד, ולא במרד עצמו או בקבוצות הלוחמות. הסיפור של אותם 50 אלף יהודים הוא סיפור איום ונורא. חלקם נשרפו חיים, או הוצאו להורג אגב אלימות מאוד קשה.
עם התחלת הכתיבה, היה ברור לה שחייבים לספר על האלימות, כי הוא חלק מהסיפור של דיכוי מרד גטו ורשה. פרופ’ דרייפוס נתקלה בעדויות קשות מאוד ונדרשה לשאלה איך להכניס את העדויות לספר באופן שלא ירתיע אנשים. לדוגמא, חלק מהסיפור של גטו ורשה, הוא שאנשים נלכדו בבתים שהועלו באש ונשרפו חיים והיו תיאורים מאוד מאוד מפורטים של ההתרחשות הזו. זה תיאור קשה עוד לפני השביעי לאוקטובר, אך קשה יותר כעת כשלא יודעים מי נחשף לסיפור, ומה זה עלול לעורר אצלו. הדילמה: האם להציג את התיאור? זה חלק חשוב מאוד מהסיפור אבל איך אפשר לספר אותו?
פרופ’ דרייפוס החליטה לשלב בטקסט את התיאור הכללי, אבל בהערות השוליים הובאה התעודה כולה לקורא שמעוניין. כך גם נעשה בעדות, שהוצגה במצגת בוובינר, על תיאור מפורט של אדם הנכנס ומאתר 60 גופות ביניהם ילדים, המוכרים לו. וכן לגבי עדות על אונס מחריד. היו שאמרו שזה לא פתרון מתאים, כי ברור שהעין נודדת למטה לקרוא את המקור המלא. גם במרחק הזמן היא לא יודעת האם היא קיבלה את ההחלטה הנכונה.
פתרון אחר שהוצע, הוא לשים את כל המקורות הקשים בנספח בסוף. אולם בשל החשש שהוא יהפוך לנספח זוועות שהדעת לא תוכל לסבול, היא החליטה שלא ללכת על פתרון זה.
ההתלבטות הייתה לא רק לגבי המקורות הכתובים אלא גם לגבי המקורות הויזואליים. יש רצף של תמונות, שאתייחס רק לראשונה שבהם. בתמונה רואים קבוצת יהודים חיים שהוצאו ממקום מחבואם. מה שקרה אחר כך הוא שהגברים והנשים הופשטו ונשים עברו חיפוש אינטימי ומאוד קשה, והכל מצולם. עם תחילת הכתיבה, לפרופ’ דרייפוס היה ברור שהיא חייבת לשלב את אחת התמונות. זו תמונה שרואים בה אישה צעירה שעוברת את החיפוש הנורא הזה, וזו תמונה מאוד מאוד חזקה. רק בשלבים האחרונים של הפקת הספר, ולאחר דיון נוקב (במובן החיובי של המילה) עם עמיתים מיד ושם, ומטעמים של צנעת הפרט, היא החליטה לתאר את התמונה במילים, ולהפנות למקור הארכיוני של התמונה.
הסיבה לכך היא ההנחה של פרופ’ דרייפוס שכולנו עלולים לטעות. אם התמונה היתה משולבת בספר וזאת הייתה טעות, הרי זו טעות איומה; טעות בה אותה אישה אומללה נחשפה למראה עיניהם של כל כך הרבה אנשים. לעומת זאת, אם הטעות היתה לצד השני והיה נדרש לשלב את התמונה וזה לא נעשה, זו טעות שניתן לחיות איתה. אחת הביקורות לגבי החלטה זו היתה שיש מי שטען כי אותה אישה “נקברה” בארכיון, ואף אחד לא יראה אותה ולא ידע מה קרה לה, כי התמונה הזו חזקה ממילים. לשיטת פרופ’ דרייפוס אין כאן הכרעה חד משמעית, אלא שיקוף של חלק מהדילמות מתמודדים איתם.
ניתן גם לחשוב על דרכי טשטוש של ראשי תיבות או שם מקודד.
כשדנים בכבוד הקורבנות, הקושי מתחדד כשמדברים בקבוצה קטנה. גם אם לא יחשפו את שם הקורבן, אנשי היישוב הקטן יידעו תמיד מי הוא היה. לדוגמא, בכתיבת ספר (טרם יצא לאור) על הציבור האורתודוקסי, יש תיאור של אלימות נוראית התעללות וביזוי פיזי נפשי ומיני של נכבדי ציבור אורתודוקסים ולא אורתודוקסים, שמרסק ומשתק את הקהילה ויכול להסביר את ההתנהלות של הקהילה בהמשך. אז ברור שחייבים לספר את הסיפור, מצד שני מדובר על הרב של קהילה א’ ושליח ציבור של קהילה ב’, שידוע מיהו, ויש לו משפחה ויכול להיות שיש לו צאצאים חיים. איך אני מספרת את הסיפור בלי לבזות את אותו אדם? מה עושים עם התיעוד הויזואלי שיש? התיעוד הויזואלי הוא חלק מההשפלה, ופרסומו גורם לנו להיות שותפים לה, אבל הסיפור כשלעצמו חשוב.
אנחנו נמצאים היום באירועי ה-7 באוקטובר באותה נקודה. אם אנחנו מספרים את הסיפור אנחנו משלמים מחיר, ואי אפשר שלא לספר את הסיפור, כי הוא כל כך חשוב. אין בהכרח תשובות טובות לעניין זה. ניתן רק לשתף בהתמודדויות ובשאלות של ההיסטוריונים.
בעקבות השביעי באוקטובר, לצד הסיפור של כבוד הקורבנות עולה השאלה הגדולה של התיווך. אנשים שהכירו את הגטו, לא צריכים את התיאור הויזואלי או המילוילי המדויק. די היה במטאפורות כדי שהם יבינו את גודל הזוועה. עד לפני שלושה חודשים פרופ’ דרייפוס חשבה שחייבים לחזור להיות קונקרטיים בדיבור על מה שקרה בשואה, צריך להסביר מה זה אומר שריפת אנשים חיים, וצריך להיות מדויק. ואז התרחש השביעי באוקטובר, ומה עושים עם הדבר הזה? איך יודעים כשעומדים בפני ציבור אלו מאורעות נוראיים נחקקו אצלם? הרי המידע הוא רב, וברור וויזואלי כל כך. ואם מתפרסם מידע על משהו קונקרטי שקרה, בקלות גם אפשר לגלות את זהות האדם שהדברים האיומים הללו קרו לו. איך אנחנו מתווכים את זה, כשכולנו עדיין בתוך השבר הזה?
בהקשר של השואה כשדיברו לגיל הצעיר, הוסיפו אמירות שאין מה לחשוש כי זה קרה מזמן ובמציאות אחרת בה לעם היהודי לא היתה מדינה. ברור שהשבעה לאוקטובר זו לא השואה והחמאס הם לא הנאצים, ועדיין כולנו בתוך שבר גדול, אבל עדיין אנחנו בתוך השבר.
חלק מהשאלות שהועלו, מתייחסות גם למוזיאולוגיה של השואה ולארכיבאות, ומה הטריגרים שנוצרים, במיוחד לעת הזו. לדוגמא מי שביקר במוזיאון השואה בוושינגטון יודע ששם כאשר מראים תכנים מאוד מאוד קשים התכנים נמצאים מאחורי מחסום כלשהו שצריך להתכופף ולהתאמץ לראות אותם. האם נמשיך להציג מוצגים מהשואה באותו אופן, או ניזהר בגלל הטריגרים החדשים שנוצרו אחרי השבעה באוקטובר?
חלק מההתמודדות עם הדילמות הללו, היא לעורר שיח מהסוג שהוובינר הזה קיים, בתקווה שיהיה בו לסייע לנו בעתיד למצוא דפוסים שיעזרו לעוסקים בתחום לתווך את החומר הקשה הזה.
אתגרי התיעוד והשימור / עו”ד נועה דיאמונד
קישור למצגת שהוצגה, כאן.
עו”ד נועה דיאמונד, מנחה קלינית, הקליניקה לפרטיות בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב.
בעקבות ה-7 באוקטובר, היתה התעוררות גדולה של החברה האזרחית, בין היתר בשל הריק המוסדי שנתגלה. המיזמים האזרחיים עסקו בטווח מאוד רחב של נושאים. אגב ההקמה ופעילות היוזמות הללו, נאסף מידע רב ורגיש ביותר. לפעמים מידע כזה שנמצא באופן קלאסי אצל המדינה ולא אצל גופים פרטיים.
בעקבות פניות אלינו בנושאים של פרטיות וזכויות יוצרים, יזם פרופ’ בירנהק מאוניברסיטת תל אביב קבוצת מומחים, כיום חברים בה כ-30 משפטנים, שהעניקו ייעוץ ראשוני בתחומים אלו לעמותות ויוזמות פרטיות.
רוב המיזמים נדרשו לסיוע באיתור סוגיות של פרטיות ובחשיבה על הנדסת הפרטיות של המיזם, וניסוח מסמכים רלוונטיים עבור האתר או האפליקציה. מהר מאוד זוהה סוג מסוים וייחודי של מיזמים והוא מיזמי התיעוד, הדורשים חשיבה נפרדת מכיוון שהתעוררו במיזמים אלו סוגיות פרטיות ייחודיות וגם סוגיות ייחודיות בתחום זכויות היוצרים. מדובר במיזמים שהתחילו לקום זמן קצר אחרי השבעה באוקטובר וכיום מספרם עומד על עשרות רבות. חלקם התאחדו לפורום מרכזי, שמהווה מקום לחשיבה משותפת ושיתופי פעולה. כיום יש שיח על הסדרת התיעוד על ידי המדינה, אבל אנו נתמקד במיזמים הפרטיים.
מה מייחד את המיזמים לתיעוד, שהם מאוד מגוונים?
המתעדים מגיעים ממגוון מקצועות: יוצרים דוקומנטריים, היסטוריונים, ארכיונאים, חוקרים, משפטנים, מטפלים ועוד. מטרות התיעוד ודרכי התיעוד מגוונות גם: תיעוד היסטורי מחקרי, תיעוד אומנותי דוקומנטרי, תיעוד למטרות הנצחה, הסברה, העמדת החומר לרשות ולשימוש הכלל. גם מושאי התיעוד הם מאוד מגוונים: שורדי מסיבת הנובה, מפונים וניצולים מיישובי העוטף, משפחות של הרוגים, משפחות של חטופים, חיילים, שוטרים ואנשי זק”א. החומרים מאוד מגוונים, חלקם התפרסמו כבר בתקשורת או ברשתות חברתיות, וחלקם הוא חומר חדש שנוצר כמו ראיונות מצולמים או מוקלטים, תכתובות וואטסאפ, ציורי ילדים, סרטונים עצמיים, ועוד. חלק מהמתעדים מתכוונים לחשוף את המידע לציבור, וחלק אוספים אותו לצורך שימור הזיכרון והתיעוד ההיסטורי, ללא כוונה לחשוף לציבור הרחב, לפחות לעת הזו.
בניגוד לתיעוד היסטורי עליו דובר בהתחלה, מדובר על אירועים שקרו לפני זמן קצר, והאירועים הם מאוד מאוד טראומטיים ולעתים המתועדים נמצאים במצב נפשי מורכב. האירוע עדיין מתמשך, וגם את זה צריך לקחת בחשבון.
סוגיה ראשונה וחשובה שעלתה היא סוגיית ההסכמה. חשיבותה כאן מרכזית יותר מבחינה רגילה של פרטיות, שגם אז היא נדרשת, מכיוון שבמקרים בהם עוסקים מיזמי התיעוד, הרבה פעמים האדם המתועד נמצא באובדן שליטה שנבע מרמיסה מוחלטת של כבוד האדם של הנפגעים ושל הקורבנות. חשוב להדגיש במהלך עבודת התיעוד את הצורך להחזיר למושאי התיעוד, במידת האפשר ועד כמה שניתן, את השליטה שלהם על העצמי שלהם, על המידע שלהם, על הסיפור שלהם. לשלוט לאן הדברים הולכים ומי נחשף אליהם.
בחוק הגנת הפרטיות יש הגנות שמתייחסות לסיטואציות של העדר הסכמה, אבל למיזמי התיעוד אנחנו המלצנו להעדיף את ההסכמה על פני הסתמכות על ההגנות. בהקשר זה המלצנו על שימוש בכלל אצבע מוסרי והצענו לשים את עצמנו בנעלי המתועדים, ולחשוב מהו הדבר הנכון מוסרית לעשות. אנחנו מדברים על נושאים מאוד רגישים, על רגעים קשים ואישיים, לרבותסיפורים ומקרים של תקיפות מיניות קשות. הרצון לפעמים של מתועדים באנונימיות, יכול להתנגש עם הרצון של המתעדים שהתיעוד יהיה כמה שיותר מדויק. לכן חשוב לאפשר את האנונימיות באופן מודולרי, זאת אומרת שאנשים יוכלו לבחור באילו סיטואציות הם מעוניינים באנונימיות בלי ליצור איזשהו אלמנט של לחץ לחשיפה של פרטים שהם לא מעוניינים בהם.
נושא מעניין נוסף שעלה הוא הנושא שלה התכתבויות ווטסאפ, שהוא אחד מחומרי התיעוד המרכזיים שהרבה מיזמים משתמשים בהם. החוק מאפשר שימוש בהתכתבויות אלה כשיש הסכמה של אחד מהמתכתבים. השאלה אם אנחנו רוצים שבאמת אחד מהנמענים יוכל לשתף התכתבות וואטסאפ של קבוצה גדולה, ללא הסכמה יותר רחבה? ההמלצה שלנו לנסות לקבל הסכמה כמה שיותר רחבה וכמה שיותר מפורטת של החברים לקבוצת ההתכתבות.
שתי סוגיות שאוזכרו בקצרה:
- קטינים – מעבר להסכמה הפורמלית של ההורים, צריך לשים לב לסוגיה של “הזכות להישכח” של קטינים. מה יקרה כשהם יגיעו לגיל מבוגר יותר או לגיל בגירות ומישהו אחר החליט בשבילם בעצם להנציח את הסיפור המאוד פרטי ורגיש שלהם בארכיון או במיזם תיעוד כלשהו שיש אליו גישה ציבורית?
- הגנת מידע – יש עלייה משמעותית בתקיפות סייבר. לצד איסוף המידע החשוב והמאוד רגיש, צריך לתת את הדעת גם לסוגייה של הגנת המידע.
האתגר בליווי של מיזמי התיעוד נגע ל”אורינות פרטיות”. אמנם למובילי יוזמות התיעוד הייתה אינטואיציה בריאה לגבי המקומות בהם מתעוררות סוגיות של פרטיות, אך היה הצורך להכשיר את מקבלי ההסכמה ואת אוספי המידע, ולהדגיש את החשיבות של קבלת ההסכמה מהמתועדים. כאן, מצד אחד היה חשוב לנו להיות מדויקים ברמה המשפטית, ומצד שני ניסינו להימנע משפה משפטית שיכולה להיות מאוד מעיקה ועלולה לגרום למשתמש לדחות את השימוש וההקפדה על עקרונות של פרטיות.
בגלל המגוון של סוג המיזמים, החומרים, המתועדים והנושאים, כפי שהוצג בהתחלה, ניסחנו פתרונות מודולריים כדי שכל מיזם יוכל למצוא ולהתאים את הפתרונות לצרכים שלו. בנוסף, נעשה ניסיון לצפות פני עתיד, כי המיזמים הללו אוספים עכשיו תיעודים שונים לשימוש שהוגדר כעת, אולם יכול להיות שהשימושים ישתנו בעתיד, ובהתאם יתעורר רצון להשתמש בתיעוד למטרות שלא תכננו, וגם את זה כדאי לקחת בחשבון כבר בשלב הזה.
בהמשך לשאלה שהוצגה מהקהל על תיעוד במרחבים הציבוריים של הישובים, שכוללים תיעוד של בתים הרוסים ולעתים אפילו חשיפה לתיעוד של פריטים אישיים, צריך לדעת שחוק הגנת הפרטיות מבחין בין צילום ברשות היחיד ורשות הרבים, וכדי לתת תשובה צריך להסתכל על המקרה הקונקרטי. כבר נקבע בפסיקה של בית המשפט העליון שהשאלה האם המרחב הוא פרטי או ציבורי, מוכרע גם מכוח ההקשר. ולכן גם אם נמצאים במרחב ציבורי, אבל המצלמה קולטת סצנה המעידה על משהו פרטי, אנו מחויבים לשמור על הפרטיות.
במצגת ישנו קישור לאתר בו יש ריכוז של הפתרונות למיזמי התיעוד. יש בו מסמך עקרונות שמרכז את העקרונות המשפטיים הרלוונטיים, כתבי הסכמה מודולריים שמיועדים לשלבים ולחלקים השונים שניתן להשתמש בהם. במצגת ישנם לינקים נוספים לשימושכם.
פלטפורמות כקפסולת זיכרון / גב’ ירדן אמיר
קישור למצגת שהוצגה, כאן.
גב’ ירדן אמיר, אחראית קשרי מחקר, ממשל ודיגיטל באיגוד האינטרנט הישראלי.
הוובינר מתקיים בימים שבהם כולנו נדרשות להתמודד עם מציאות מורכבת רגשית ומעשית. האתגרים שניצבים בפנינו עכשיו אינם כאלו שנעדרו מהמרחב החברתי והפרטי שלנו קודם לכן, אולם הם כעת במרכז המיקוד במיוחד בגלל הפתאומיות, העצימות והריבוי של המקרים.
מהרגע שבו התחלנו להיות נוכחים ולצבור מידע ברשת, הסוגיות הללו עלו ואיגוד האינטרנט פועל לקדם מחקרים ולהנגיש מידע בנושא לציבור באמצעות מדריכים וריכוז של הנחיות בנושא.
אולם, בשביעי לאוקטובר, נוצר ברגע אחד צורך של קהילות ומשפחות רבות בישראל להתמודד עם אובדן בלתי צפוי. מתוך ההבנה כי הן יהיו זקוקות למידע קונקרטי וזמין, הוחלט ליצור מדריך פרקטי, המבוסס על מחקר מעמיק, כך שכל מי שזקוק או זקוקה לידע הזה, הוא יהיה זמין לו. אנחנו מבינים שלצד צער עמוק, אותן קהילות ומשפחות נדרשות גם לבצע פעולות שונות בהן מעורב כאב, בפרט בהקשר של ניהול הזכרונות הדיגיטליים.
כשאנחנו מדברות על העידן הדיגיטלי ועל הרשת בכלל, נהוג להתייחס בצורה מעט דיכוטומית לחלוקה המרחבית של דיגיטלי ופיזי. מתייחסים אליהם כשני מרחבים נפרדים זה מזה, כשבפועל יש טשטוש גבולות ביניהם. הלכה למעשה הזהות שלנו מתקיימת בשני המרחבים באופן שכמעט ואינו מפריד ביניהם.
הפתיחה הפילוסופית הזאת נועדה כדי להניח מצע להבנה או לטענה שהנוכחות הדיגיטלית שלנו אומנם משתמשת בטכנולוגיה ומצטברת במרחב הווירטואלי, אבל היא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו כיום כישויות חברתיות במאה ה-21.
הנוכחות שלנו ברשת מביאה לכך שאנחנו צוברות מידע רב. כמות השירותים המקוונים שרובנו רותמות לצרכינו היום היא עצומה. עם המחשבה הזאת בראש, אנחנו צריכים להבין שבהקשר של הטרגדיה הנוכחית אנשים רבים, בהם צעירים וצעירות, שהרשת מהווה את אחד מהמרחבים העיקריים שבהם מתעצבת הזהות שלהם ובאה לידי ביטוי בה, השאירו אחריהם שובל של מידע וזכרונות שהגישה אליהם והטיפול בהם נמצאים בידיים של חברות הטכנולוגיה.
במקרים מסויימים, בהם הגישה למידע קיימת, עולה באופן בולט שאלת הפרטיות. אל מול הצורך המובהק של מי שאיבדו את יקיריהם לגשת אל המידע ולאסוף לליבם את אותן שאריות מידע של החללים, בין אם לצרכי התייחדות ברמה הפרטית ובין אם לצרכי הנצחה ברמה הקהילתית, עומדת שאלת רצונו של אותו אדם שאיננו עוד.
כדאי להבין מעט גם את מושגי היסוד שניצבים במרכז הדיון, וללמוד על האפשרויות השונות שנבדלות זו מזו ברמת הפלטפורמות. אם בעבר חפצים ופריטים אישיים של מי שאיבדנו כמו אלבומים או בגדים ושאר חפצים אישיים יכלו לשמש את קהילת המתאבלים להנצחה, בעידן הדיגיטלי החומר הומר בקוד, האלבומים הפכו להיות קבצים שנמצאים בעננים במחשבים ולפעמים גם ברשתות, וגלויות ומכתבים התחלפו בתכתובות במרחבים וירטואליים.
אז איך אנחנו מאפיינים את המידע שאנחנו צוברים ברשת? באנגלית עושים שימוש בביטויים כגון שיירים דיגיטליים, מורשת דיגיטלית, עיזבון דיגיטלי ונכסים דיגיטליים. לכאורה מדובר במושגים חופפים, אבל כל אחד מהמושגים האלה מגיע עם קונוטציה והנחת יסוד שונה. לדוגמא, ביטויים כמו נכסים או עזבון מניחים תפיסה קניינית, שלפיה המידע הוא בר הורשה. בירנהק ומורס מסבירים במחקר שלהם שזו הנחה רחבה מדי, ולכן הוחלט לכנות את אותם “שיירים דיגיטלים” כ”זיכרון דיגיטלי”. כלומר, שלל המידע, הפרופילים, התמונות והקבצים שאנו מאחסנים ברשת על גווניה השונים.
דבר נוסף שחשוב להכיר הוא מדיניות הפלטפורמות השונות. חשוב להבין מה ההבדלים ביניהם, ומה הפונקציות השונות שהן מאפשרות. מכיוון שהשימוש בזכרונות דיגיטליים אינו מוסדר בחוק הישראלי, אנחנו נתונים לחסדי הפלטפורמות, בפרט בטיפול במידע אודותינו לאחר המוות.
אנחנו מגלים הבדלים משמעותיים (טבלה מסודרת מצויה במצגת). ניתן לראות שכל האפליקציות מאפשרות מחיקת חשבון. מחיקה של כל התכנים, וגם של שם המשתמש, מתבצעת על פי רוב על ידי פנייה יזומה לחברה, ובדרך כלל תדרוש הצגת מסמכים שמעידים על פטירה. חלק מהפלטפורמות מאפשרות גם לבצע מחיקה ידנית או מחיקה שמתבצעת על ידי נאמן מורשת. נאמן מורשת הוא מושג מרכזי שכדאי להכיר בהקשר של ניהול וטיפול בזכרונות דיגיטליים. נאמן מורשת הוא אדם אשר ממונה על טיפול בחשבון של המנוח. האפשרות הזאת ניתנת היום רק בחלק מהפלטפורמות. פייסבוק (כיום מטא) היו הראשונים שאיפשרו זאת, ולאחריהם גם רשת אפל. מינוי של נאמן מורשת הוא לא פעולה נוחה או נעימה, אבל הביצוע של הפעולה הזו עשוי לסייע לנו, ובעיקר לקרובים שלנו, לנהל את המידע אודותינו לאחר אירוע של מוות.
בשונה מהרשתות החברתיות, חברת מיקרוסופט אינה מספקת ממשק למינוי איש קשר או נאמן מורשת, אלא מאפשרת פנייה להסרת חשבון או בקשה לגישה במקרה של פטירה באמצעים משפטיים בלבד. גישה לחשבון מיקרוסופט במקרה הזה תתאפשר רק אם אנחנו יודעים את הסיסמאות של הנפטר. אם לא תתבצע פנייה למיקרוסופט, ולא תתבצע פעילות במהלך שנתיים, מיקרוסופט תסגור בעצמה את החשבון. מדיניות של סגירת חשבון במצב של אי פעילות, היא מדיניות נפוצה.
איקס, לשעבר טוויטר, לא נותנת אפשרות לניהול חשבון או מינוי נאמן מורשת או הנצחה. לפי מדיניות הפלטפורמה, אי פעילות בחשבון במשך 30 יום, תוביל למחיקת החשבון, אובדן שם המשתמש וחסימת גישה לחשבון. זו גישה מעט חריגה.
הפונקציה של הנצחת חשבון קיימת בחלק מהרשתות החברתיות. הבולטות בהן הן אינסטגרם, פייסבוק ולינקדאין שמאפשרות להפוך את הפרופיל שלנו לפרופיל מונצח, מקום בו בני משפחה וחברים יכולים לשתף זיכרונות סביב פטירתו של אדם. ברמה הטכנית הן יוסיפו לצד השם של המשתמש סימון לצד שם הנפטר המעיד כי זה חשבון זכרון. הפלטפורמה מצידה תנהג בפרופיל הזה באופן שונה. לדוגמא, היא לא תציע אותו כאפשרות להוספת חבר, ולא תתן תזכורת של ימי הולדת. כך החשבון נהפך למעין מרחב שבו אפשר להתייחד עם הנפטר.
אלו דרכים שהפלטפורמות הציגו להתמודד עם חשבונות של נפטרים.
אבל הדילמה הקשה יותר, היא במקום בו יש לנו גישה ישירה לחשבונות (בגלל נגישות למכשיר או הכרות עם הסיסמה של החשבונות ברשתות של הנפטר). האם יש לנו זכות לעשות שימוש בחשבונות ובמידע בהם, אליו אנו נגשים? מה לעשות על מנת לכבד פרטיות של מי שלא הכריעו את השאלה הזאת בעצמם?
המחקרים של בירנהק ומורס העלו תובנות מעניינות. אחת הסוגיות שהעסיקו מאוד את חוקרי הפרטיות היא תופעה שמכונה פרדוקס הפרטיות. פרדוקס הפרטיות משמעו שאנשים מצהירים שהפרטיות חשובה להם, אבל ההתנהגות שלהם בפועל עשוייה להתפרש כאילו הם מוותרים עליה: הם מוסרים מידע אישי בקלות, לא שומרים על הנתונים האישיים שלהם ועוד. מכיוון שהנושא של זיכרונות דיגיטליים מקפל בתוכו שאלות של פרטיות אחרי המוות, הם ביקשו לבחון גם האם הפרדוקס הזה מתקיים לאחר המוות. כלומר, האם הצהרות של גולשים על החשיבות של הפרטיות עבורם גם לאחר המוות, מלוות בפעולות מתאימות (כגון: הגנה על חשבונות באמצעות סיסמה, שיתוף הסיסמאות עם בני המשפחה ופעולות נוספות). הם חשפו, כפי שאפשר לראות במצגת, שהפרדוקס בנושא הפרטיות לאחר המוות הוא הפוך. כלומר, אנשים שדווקא היו מעוניינים שתתקבל גישה אל החשבונות שלהם ליקרים שלהם, לא עשו את הפעולות הנכונות כך שתתאפשר להם הגישה הזו, כך שברמה פרקטית הרצון שלהם עשוי לא להתממש, כי ההתנהגות בפועל תגרום לכך שחשבונות יישארו נעולים והמידע ישאר מיותם.
עניין אחרון, הוא עיקרון ההמשכיות. זו בעצם התשובה לשאלה מה צריך להישאר פרטי או מה צריך להיות ציבורי. לאיזה מידע אנחנו יכולים לגשת מבחינה מוסרית. מה שעלה מקבוצות המיקוד שבירנהק ומורס נעזרו בה, הוא עיקרון ההמשכיות. כלומר, מה שהיה פרטי צריך להישאר פרטי ומה שהיה ציבורי יישאר ציבורי.
אם מתייחסים לחשיבות השליטה של אדם על פרטיותו, אנחנו רוצים לנסות ולשמר את אותה שליטה גם לאחר מותו. במאמר של פרופ’ בירנהק “מעגלים של פרטיות”, הוא מתאר את הפרטיות כצורה של מעגלים מדורגים של חשיפה של מידע בהתאם להקשר חברתי. יש מידע שנספר לאדם קרוב, יש מידע שנספר לרופא או לחברת הביטוח, אבל לא נגלה לרשות שלטונית. והמעבר ממעגל למעגל ללא רצונו של אדם, היא הפגיעה בפרטיות.
סוגיית הפרטיות של נפטר אינה מוסדרת בחקיקה, ולכן אנו עוסקים בהיבטים מוסריים ובהיבטים של כבוד המת, אז אשאיר את השאלה של שימור השליטה בפרטיות גם לאחר מותו של אדם, כשאלה פתוחה.
במצגת קישורים למדריך שהציגה גב’ אמיר ולמידע נוסף של איגוד האינטרנט.
