פסק דין: חשיפת מידע רפואי-נפשי של נפטר
לאחרונה פורסם פסק דין שניתן לפני מספר שנים בסוגיה מעניינת של חשיפת מידע רפואי-נפשי, לבני משפחתו של אדם שנפטר בשל התאבדות.
בחרנו להביא בפניכם את עיקרי הפסיקה בשל הנושא והדיון המעניין, על אף שמדובר בפסק דין של בית המשפט השלום (שאינו מהווה תקדים).
משפחתו של אדם שהתאבד, ביקשה לקבל את המידע הרפואי המצוי בידי הפסיכיאטר שטיפל בו בשבועות האחרונים לחייו.
המידע נתבקש, על פי התביעה, משני טעמים –
- הרצון לדעת ולהבין מה גרם למנוח ליטול את חייו;
- הרצון לבחון האם נפלו פגמים בטיפול של הנתבע במנוח.
השאלה המשפטית שעמדה במרכז הדיון היא שאלת פרטיותו של הנפטר מול בני משפחתו, בהקשר לחיסיון רפואי.
הפסיכיאטר המטפל ציין כי במידע הרפואי מצוי מידע שהמנוח ביקש באופן ברור להסתיר מבני משפחתו, ועליו כמטפל להגן על בקשתו זו גם לאחר מותו של המטופל.
בני המשפחה סברו כי יש להם זכות לעיין במידע כיורשיו של המנוח, במיוחד כאשר עולה חשש בדבר אופי הטיפול שאולי הוביל למותו. התובעים ביקשו כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו על מנת להסיר את החיסיון הרפואי, לשם עשיית הצדק במקרה זה.
המצב המשפטי
סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי “כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו“, ומכאן שעם פטירתו של אדם, כל זכויותיו פוקעות.
מנגד, בחקיקה ובפסיקה ישנן הוראות המעגנות גם את זכותו של נפטר לכבוד, ובכלל זה לשמירה על זכותו לפרטיות ולשם טוב גם לאחר מותו. אגב הכרה בכבודו של המת, ניתן מקום גם לזכויותיהם ורגשותיהם של קרובי הנפט ומוקירי זכרו, ובאינטרסים חברתיים בעל ערך חברתי ביחס להתנהלות החברה למתיה.
האבחנה בין הזכות של נפטר כשלעצמו לזכות של קרוביו, אינו כה קל ופשוט להבנה, ולעתים הם יכולים להוביל לתוצאות הפוכות (כמו במקרה הזה).
בשונה מהזכות הכללית לפרטיות, זכותו של אדם לפרטיות המידע הרפואי המעוגנת בחוק זכויות החולה, אינה פוקעת עם מותו של אדם. זכות אישית זו אינה עוברת באופן אוטומטי ליורשיו או לעזבונו.
בית המשפט מוסמך להורות על הסרת החיסיון הרפואי, עם זאת יש לעשות זאת בזהירות מיוחדת במיוחד כאשר המידע נוגע לטיפול נפשי. בבחינת האיזון, יתייחס בית המשפט לטעמים העומדים בבסיס הבקשה לחשוף את המידע הרפואי.
ההכרעה במקרה זה
מעיון בחומר הובהר לבית המשפט כי הנפטר שיתף את המטפל בדברים אינטימיים אשר עלה מתוכם באופן ברור כי המנוח לא היה מעוניין כי הפרטים הללו ייחשפו בפני משפחתו. לדעת בית המשפט, אסור שתהא מחלוקת על כך שישנה “ציפייה לגיטימית, סבירה וראויה להגנה של אדם, כי גם לאחר מותו לא ייחשפו צפונות ליבו הכמוסים ביותר, למי שמפניהם חפץ לשמרם צפוניים, ולו יהיו אלו אוהביו ואהוביו, שהם גם (במקרה זה, כברבים מן המקרים) יורשיו.” אינטרס זה מוגן, לתפיסת בית המשפט, מכח החיסיון המעוגן בחוק, ומכח ההכרה בפסיקה ב”כבוד המת” כנגזרת מ”כבוד האדם”.
באיזון בין הרצון של משפחת הנפטר לעיין בחומר הרפואי על מנת להבין את הבחירה של הנפטר לשים קץ לחייו, לבין רצונו שלו שהמידע לא ייחשף לעיניהם, היתה השופטת מעדיפה לשמר את זכותו לפרטיות של הנפטר מה גם שלדבריה אין במידע שהועבר לעיונה כדי לתת הסבר להחלטתו זו.
באיזון בין האינטרס של היורשים לקבל את המידע לצורך מימוש זכות תביעה פוטנציאלית, האכסנייה המתאימה לדיון זה היא במסגרת ההליך המשפטי בו מתבקש המידע (קרי, בקשה לצו לגילוי מסמכים במסגרת הליך אזרחי).
עם זאת, בשל העובדה שמראש הצדדים הסמיכו את בית המשפט להכריע בין איזון האינטרסים, ובמנותק מהשאלה אם קיימת עילת תביעה והאם צו לגילוי מסמכים היה ניתן בהליך האזרחי – החליט בית המשפט להורות על מסירת המידע לידי היורשים בכפוף להשחרת חלק מהמידע הכולל התייחסויות לבני משפחת המנוח.
העקרון שהנחה את בית המשפט הוא שהאמירות אותן הורה בית המשפט להסתיר, הן אלו שעוצמת עניינו של המנוח שלא ייחשפו בפני פני המשפחה גבוה ביותר, ושאין בהם כדי להשליך על שאלת קיומה או העדרה של עילת תביעה פוטנציאלית.
לסיום, הנה שוב המחשה למורכבות של ההגנה או הפגיעה בפרטיותו של אדם לאחר מותו בחיי היום יום.
ת”א (ראשל”צ) 16477-12-19 ג.ס נ’ אלמוני (21/6/2020)
