גבולות החסינות של פייסבוק – פסיקה אמריקאית

שאלת האחריות של פייסבוק, כמו גם של רשתות חברתיות אחרות ביחס לתכנים שמועלים על ידי משתמשי הרשת החברתית, חוזרת ועולה בהקשרים שונים. פסיקה חדשה של בית המשפט העליון בטקסס, מדייק את הגבול ביחס לאחריות זו. פרשנים בארה”ב מניחים כי החלטה זו תשפיע על תביעות עתידיות, ככל שפייסבוק לא תפנה לבית המשפט העליון בארה”ב לערער על הפסיקה.

בית המשפט בטקסס החליט שיש להבחין בין הטלת אחריות על מה שאחרים עושים ברשת החברתית – שאז לרשת יש חסינות מפני תביעות כמי שנתפסת רק כמוציאה לאור (“publisher or speaker”) כמשמעותו בסעיף 230 לחוק ההגינות התקשורתית (תרגום חופשי ל- “Communications Decency Act”), לבין פעולות של הרשת עצמה – שאז לא קמה לה החסינות האמורה.

תמצית המקרה

בית המשפט העליון בטקסס נדרש לקבל החלטה האם לפייסבוק יש חסינות בגין הגשת תביעות אזרחיות כנגדה בגין שלושה מקרים שונים. לטענת התובעים, קטינות שהיו להן חשבונות בפייסבוק ובאינסטגרם, אותרו ברשתות על ידי גברים בוגרים אשר ניצלו אותן על ידי סחר, התעללות ואינוס שלהן. נעשו פגיעות מיניות חוזרות בהן באופן המהווה לטענתם “סחר בבני אדם” על פי החקיקה בארה”ב.

התובעות ביקשו להכיר באחריות של חברת פייסבוק לנזק שנגרם להן באופן הבא:

• רשלנות של החברה מלהזהיר את המשתמשים על הפגיעות האפשריות ברשת;
• אחריות על המוצרים שהחברה מספקת בכך שלא מנעה, לדוגמא, מפגשים בין קטינים לבגירים;
• הטלת אחריות על החברה כחלק מהדין האמריקאי בנושא סחר בבני אדם, בהינתן שהחברות השתתפו בשרשרת שהובילה לביצוע העבירה.

חברת פייסבוק טענה לחסינות במסגרת סעיף 230. סעיף זה, שנחקק בשנת 96′ עת החלה לצמוח רשת האינטרנט, נועד להעניק חסינות לספקי תוכן במקום בו צד שלישי מפרסם באמצעותם מידע המהווה הפרה של החוק האמריקאי. הסעיף מונע הגשת תביעות מעיקרן, ועל כן מועלה כטענה מקדמית. קבלת הטענה על ידי בתי המשפט, מונעת את המשך ברור הטענות לגופן.

טענת החסינות של חברת פייסבוק ביחס לשלושת ראשי הנזק, נדחתה על ידי הערכאה המחוזית (District Court) וכן על ידי בית המשפט לערעורים.

פסיקת בית המשפט העליון

בית המשפט העליון בטקסס פסק כי ביחס לשני ראשי הנזק הראשוניים לפייסבוק עומדת החסינות של מפרסם שאינו מודע לתוכן הצד השלישי וזאת בהתאם לסעיף 230 ולמטרתו. פסיקה זו בעצם מונעת את הבירור המשפטי על אחריות פייסבוק לתכנים המפורסמים אצלה.

עם זאת, ביחס לטענות על תרומתה של פייסבוק לעבירה של “סחר בבני אדם”, בית המשפט קבע כי לא ניתן להחיל את סעיף החסינות. הטעם לפסיקה זו מצוי בטענות של התובעות כנגד חברת פייסבוק. על פי טענת התובעות, פייסבוק תרמה לכך שהגברים התוקפים איתרו את הקורבנות. לשיטתם, העובדה שפייסבוק הציעה לגברים מסוג זה נערות שעונות על פרופיל פגיע המאפשר ניצולן, מטיל אחריות על החברה. בית המשפט העליון קבע כי בהינתן שהתביעה טוענת לפעולה אקטיבית של החברה שהיה בה לתרום להתרחשות המעשה, פייסבוק אינה יכולה להנות מהחסינות הניתנת למוציאים לאור לפי סעיף 230.

האבחנה המשפטית שבית המשפט משרטט היא בין טענות לאחריות רשת חברתית כמי שנמנעה לעשות מעשה (שאז סעיף 230 מגן עליה), לבין טענות על מעשים אקטיביים של הרשת החברתית. האבחנה של השופטים היא בין אחריות למעשה של צד ג’ – שבו פייסבוק אינה נושאת, לבין אחריות על מעשיה שלה. אם הטענות של התובעים יצליחו לבסס ראיות כי פייסבוק היא זו שהובילה ועודדה את הגברים להגיע לאותן בנות, על ידי (לדוגמא) שהציע לגברים “טורפים”  מראש חברות לנערות שהן פגיעות יותר, זו טענה שאין לפייסבוק חסינות בה היות והיא נוגעת למעשים אקטיביים שלה עצמה ולא של צד ג’.

כמובן, שאין באמור כדי להכריע כי הטענות נתבססו וכי יש להטיל את האחריות על פייסבוק. על התובעות עוד לבסס ולהוכיח כי הטענות שלהם מתקיימות במקרים שיידונו. עם זאת, מדובר באפשרות לברר טענות מסוג זה המתייחסות גם לאופן שבו הרשת החברתית מחברת בין אנשים ומעודדת אותם, לטענת התובעים, לאתר משתמשים מסוימים על בסיס העדפות שמטרתן ניצול חולשתם של אנשים.

פסק הדין מסתיים בקריאה למחוקק להסדיר את התחום –

“… Perhaps advances in technology now allow online platforms to more easily police their users’ posts, such that the costs of subjecting platforms like Facebook to heightened liability for failing to protect users from each other would be outweighed by the benefits of such a reform. On the other hand, perhaps subjecting online platforms to greater liability for their users’ injurious activity would reduce freedom of speech on the internet by encouraging platforms to censor “dangerous” content to avoid lawsuits. Judges are poorly equipped to make such judgments, and even were it otherwise, “[i]t is for Congress, not this Court, to amend the statute if it believes” it to be outdated. Dodd v. United States, 545 U.S. 353, 359–60 (2005).”

לסיום

מעניין אם המקרה הטקסני יהפוך להיות אבן דרך נוספת בשרטוט גבולות האחריות של הרשתות החברתיות. המילה האחרונה טרם נאמרה. מעבר לעובדה שפייסבוק (כמו גם התובעים) יכולים לעתור לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט העליון של טקסס, לא ברור אם התביעה תצליח לבסס את האחריות לה טוענים התובעים בשלושת המקרים הקונקרטיים. כך או אחרת, המקרה זימן לנו (שוב) את הדילמות שעולות אגב השימוש ברשתות חברתיות.

פסק דין זה, מצטרף לאמירות של המועצה המפקחת על פייסבוק (Oversight Board), ולדרישות שקדמו להם, ביחס לצורך של החברה לבחון את תרומתה שלה לפעולות המתרחשות בחסותה. לא במובן של האחריות לתוכן (שלו יש להקדיש דיון נפרד), אלא למבנה הרשת החברתית ככזה המעודד פעולות קיצון עד כדי אלימות קשה, כפי שנטען על ידי התובעים במקרה שנדון.

המחשבה שרשת חברתית, או כל מתווך טכנולוגי אחר, היא פלטפורמה נטרלית כבר אינה מחשבה נפוצה, וטוב שכך. אנו צריכים להבין שהדברים שאנו נחשפים אליהם ברשתות והאופן בו אנו בוחרים לפעול בהן, מושפעים (גם) מהטיות שהחברות הטכנולוגיות מבקשות להטמיע בנו.

ידיעה זו חשובה לנו כמשתמשים, ומעלה שאלות מורכבות ביחס לרגולציה המתאימה והנבונה על המתווכים הטכנולוגיים.

לציטוט וקריאת פסק הדין המלא –

Re Facebook, Inc. and Facebook, Inc. D/B/A Instagram, 20-0434 (Tex. 2021) (25/6/2021)