ארה”ב: הדלקת טלפון נייד מחייבת צו שופט
האם שוטר רשאי לקרוא את המידע המופיע במסך הנעילה במכשיר טלפון נייד של חשוד ללא צו שופט? שופט מחוזי בסיאטל קבע בשבוע שעבר כי רשויות אכיפת החוק אינן רשאיות להביט במסך הנעילה של הטלפון ללא צו בית משפט.
החשוד נעצר במאי 2019 והוגש נגדו כתב אישום באשמת שוד ותקיפה. שנה לאחר מכן, ה- FBI ביקש וקיבל מהמשטרה את הטלפון לצורך חקירה. הם הדליקו את הטלפון וצילמו את מסך הנעילה, בו הופיע הכינוי של החשוד מתחת לפרטי התאריך והשעה. עורכי דינו של החשוד טענו לפסילת הראיה מהמכשיר מכיוון שזו הושגה ללא צו בית משפט.
התיקון הרביעי לחוקת ארה”ב מגן על אנשים מפני חיפוש, פריצה או תפיסה שרירותיים על ידי השלטון. לפי התיקון, לכל אדם יש זכות לפרטיות בגופו וברכושו ועל כן חיפוש בהם חייב להיעשות רק על סמך צו בית משפט. הגדרת המונח ‘חיפוש’ בתיקון חשובה מכיוון שהיא לעתים קרובות מכתיבה באילו מקרים נדרש צו בית משפט. בית המשפט העליון בארה”ב הגדיר עם הזמן את המונח ‘חיפוש’ בשני אופנים. הראשון קובע כי חיפוש יחשב ככזה אם הרשות חודרת למרחב הפיזי המוגן של החשוד. השני מרחיב את ההגנה בתיקון הרביעי מעבר למרחב הפיזי. על פי הגדרה זו, חיפוש יחשב ככזה אם הוא פוגע בציפייה הסבירה של אדם לפרטיות.
המדינה טענה כי ה- FBI לא נזקק לצו משום שלחשוד לא הייתה ציפייה לפרטיות במסך הנעילה של הטלפון שלו. אולם בית המשפט קבע כי ציפייה זו אינה רלוונטית ופסל את השימוש בראיה. הגדרת חיפוש כפגיעה בציפייה לפרטיות היא נוספת להגדרה של חדירה למרחב הפיזי המוגן ולא מחליפה אותה. לפיכך, כאשר המדינה משיגה ראיות על ידי חדירה פיזית למרחב מוגן כפי שעשה ה- FBI אין צורך לקבוע האם הופרה הציפייה הסבירה של הנאשם לפרטיות. מכאן שלדעת בית המשפט די בהדלקת הטלפון וצפייה במידע על מסך הנעילה כדי שהפעולה תחשב חיפוש גם אם המידע איננו מוגן בסיסמה.
כל חיפוש הנערך על ידי גורמי האכיפה פוגע בזכות היסוד של הפרט לפרטיות. חיפוש ותפיסת מחשב עלולים לפגוע קשות בפרטיות המחזיק במחשב. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו בסעיף 7 קובע כי אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו. בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) נקבע כי חדירה של שוטר לחומר מחשב וכן הפקת פלט תוך חדירה כאמור, יראו אותן כחיפוש. לפיכך, קבע המחוקק בישראל כי שוטר לא יערוך חיפוש במחשב אלא על פי צו של שופט. חוק המחשבים בישראל קובע כי חדירה לחומר מחשב יכולה להתקיים בהפעלתו של המכשיר. יתרה מזו, בפרשת עזרא (רע”פ 8464/14) קבע בית המשפט העליון כי יש לפרש את המונח “חדירה” פרשנות מרחיבה.
אך האם ניתן ללמוד מכך כי לחיצה על כפתור ההפעלה וחשיפת מסך הנעילה עולה כדי חדירה הנחשבת לחיפוש הפוגע בפרטיותו של החשוד? האם לכך התכוון המחוקק שקבע כי חיפוש במחשב יעשה על-ידי בעל תפקיד מיומן? האם המידע המופיע על המסך הנעול יעלה כדי הסכמת החשוד לעיון בו? אמנם בפרשת אוריך (בש”פ 7917/19) כבר נקבע כי אף אם יש מקום לקבוע כי די בהסכמת בעל המכשיר בהתאם לתנאים שנקבעו בהלכת בן חיים כדי לבצע בו חיפוש ללא צו לא ניתן למצוא מזור לפגיעה קשה בפרטיות הנאשם בהסכמתו לאפשר לחוקרים לעיין בתכתובות המצויות במכשירו. אך מה באשר לפגיעה קלה כעיון במידע המופיע על המסך הנעול? סוגיה כזו המעמידה למבחן את האיזון הראוי בין צורכי החקירה לזכויות הפרט טרם הגיעה לפתחו של בית המשפט בישראל.
